זני האתרוג — תימני, מרוקאי, חזון איש וקלבריה, ואיך בוחרים ביניהם

בשוק ארבעת המינים חוזרים על עצמם חמישה-שישה שמות: תימני, מרוקאי, חזון איש, קלבריה (יאנובה), ברוורמן, ואתרוגי ארץ ישראל למיניהם. הקונה שומע אותם כרשימת דרגות איכות — הזול, הבינוני, היקר — וזו אי-הבנה שעולה כסף. שם הזן אינו דירוג ואינו תעודת הידור. הוא שם של שושלת, ומה שהוא מספר עליו הוא מאיפה הפרי בא.

ארבעת המינים למהדרין (הרב אברהם חיים עדס), ערך ״אתרוג חזו״א — ואתרוג תימני״.

למה בכלל יש זנים שונים#

עץ האתרוג עדין ורגיש למחלות, ולכן נהגו במשך דורות להרכיב אותו על כנה של מין אחר — לימון, חושחש וכיוצא בזה — כדי לחזקו. ההרכבה פתרה בעיה חקלאית ויצרה בעיה הלכתית: אתרוג מורכב פסול.

פניני הלכה סוכות ד, י; משנה ברורה תרמ״ח ס״ק ס״ה.

מכאן נולדו ״הזנים״ כפי שאנחנו מכירים אותם. כל אחד מהם הוא בעיקרו שרשרת מקור מתועדת — פרדס, שתילים ומסורת — שיש עליה חזקה שלא עברה הרכבה. זו הסיבה שהשאלה הראשונה בקנייה היא איזה זן ואיזה הכשר, ורק אחריה מגיעות שאלות הנוי.

ייחוס — הדבר היחיד שאי אפשר לראות בעין#

אתרוג מורכב אינו פסול רגיל. רוב הפסולים באתרוג נוגעים ליום הראשון או ניתנים לבדיקה בעין; המורכב פסול כל שבעת הימים ואפילו בשעת הדחק, מפני שאם יתירוהו יבואו לטעות ולצאת בו תמיד.

משנה ברורה תרמ״ח ס״ק ס״ה; תרמ״ט ס״ק מ״ו · נ״ג.

האחרונים נתנו שלושה סימנים חיצוניים ופנימיים להבחין בין אתרוג למורכב:

1. המורכב חלק, ולאתרוג בליטות קטנות בכל גופו ויש להן גובה.
2. במורכב העוקץ בולט, ובאתרוג העוקץ שוקע.
3. במורכב התוך רחב והמוהל רב והקליפה דקה; ובאתרוג להיפך — הקליפה עבה והתוך קצר וכמעט יבש.

משנה ברורה תרמ״ח ס״ק ס״ה (וסימן הגרעינים שבעולת שבת — נדחה שם בשם ביכורי יעקב).

משנה ברורה תרמ״ח ס״ק ס״ה; קיצוש״ע ילקוט יוסף תרמ״ח, ה-ו (ע״פ חזון עובדיה סוכות; יבי״א ח״א סי׳ מ״ב); פניני הלכה סוכות — הרחבות ד, י.

יש כאן גם אזהרה שכדאי מאוד לדעת עליה: שם הזן לבדו אינו מספיק. מתועדים מקרים של יחורים שעברו מיד ליד מעצים מורכבים, כשכל מגדל בשרשרת יכול להעיד באמת שהוא עצמו לא הרכיב — ובכל זאת הפרי שיצא מהם פסול. החזקה צריכה להיות על שרשרת המקור, לא על השם המסחרי. וגם על כתב ההכשר עצמו יש לדקדק — המשנה ברורה מזהיר במפורש מפני העברת כתב הכשר מתיבה לתיבה.

ארבעת המינים למהדרין, ערך ״מורכב״; משנה ברורה תרמ״ח ס״ק ס״ה.

אתרוג תימני#

הזן הבולט ביותר לעין: פרי גדול מאוד, קליפה עבה ומחוספסת, ובשר יבש-ספוגי — הוא חסר שלפוחיות מיץ, וזה סימן ביולוגי ייחודי לו. מרן הרב עובדיה יוסף מציין שאחינו עולי תימן העלו שתילים שאינם מורכבים בשנת תש״י, ״וגם הגאון החזון איש היה מהדר לקנות דווקא מאתרוגים אלו שיש עליהם ודאות שאינם מורכבים״.

הלכה יומית על פי פסקי מרן הרב עובדיה יוסף — ״אתרוג מורכב״.

הרב יצחק רצאבי, ״שערי יצחק״ — השיעור השבועי, מוצש״ק האזינו תשע״ג; והשוו שו״ע או״ח תרמ״ח, כ״א ומשנ״ב שם ס״ק ס״ה.

רוב האתרוגים התימניים גדלים בלי פיטם, וזה תקין לחלוטין: ״אין ספק שיוצאים בהם ידי חובה לכתחילה, ומברכים על זה״. יתרה מזו — לפי התפיסה התימנית פיטם הוא גריעותא ולא מעלה, ואף יצאה מחאת רבנים תימניים נגד ריסוס אתרוגים תימניים כדי לאלץ אותם לגדל פיטם. לקוח שנשלח לחפש ״אתרוג עם פיטם״ ומגיע עם אתרוג תימני — קיבל אתרוג כשר לכתחילה. ההסבר המלא על הפיטם נמצא במדריך נפרד.

קיצוש״ע ילקוט יוסף תרמ״ח, י״ג; הרב יצחק רצאבי, שם.

שולחן ערוך המקוצר, הל׳ ד׳ מינים; מקראי קודש — הררי, עמ׳ 157.

אתרוג מרוקאי#

מנהג אבות עם מסורת מתועדת. האתרוג המרוקאי גדל באזור אסאדס ותארודנת שבעמק הסוס, והתקבל בכל רבני צפון אפריקה ללא מחלוקת — במרוקו כלל לא הכירו הרכבה. ר׳ רפאל אהרן בן שמעון כתב ב״ומצור דבש״: ״בערי המערב העיר הנודעת לאתרוגים היא תארודנת, שכמעט כל המערב סומך עליה״.

קיצוש״ע ילקוט יוסף תרמ״ח, י (ע״פ חזון עובדיה סוכות): ״אתרוגי מרוקו שהם יפים ומהודרים מאוד... החזקה והמסורת עליהם היא מדורי דורות שאינם מורכבים״; ומצור דבש; זכות אבות; הגיד מרדכי.

פיזית: רחב בבסיס, מתעגל ומצטמצם כלפי מעלה — צורת ״מגדל״ קלאסית — וקליפתו נקייה וחלקה יחסית לזני בלדי. הוא נוטה לשמור על הפיטם באופן טבעי, בלי טיפולי שימור, וזה מקור הביקוש הגדול לו ומקור הפרמיה שלו. הוא גדל ירוק ומצהיב לאחר הקטיף, ואינו ״ירוק ככרתי״ הפוסל. יש לו גם סימן זיהוי שאינו דין כלל: קליפה ״מתוקה״, חומציות נמוכה — ר׳ אברהם רפאל קורייאט ב״זכות אבות״ הדגיש את המתיקות כסימן מובהק.

אתרוג חזון איש#

השם מתייחס לשושלת אתרוגים שהחזון איש הורה עליה, והעניין ההלכתי המרכזי בה הוא ייחוס — ודאות שאינם מורכבים, בהתאם לגישה שהכריעה בעקבות החתם סופר שהולכים אחר מסורת ולא אחר סימנים.

משנה ברורה תרמ״ח ס״ק ס״ה.

הרקע ההיסטורי מסביר גם למה זה קרה: החזון איש והסטייפלר נהגו שנים לברך דווקא על הזן התימני, עד שעם העלייה מתימן החלו להרכיב גם אותו וחזקתו התערערה. אז קבע החזון איש על אתרוג שהובא לפניו שאינו מורכב — לפי סימניו ולפי נסיבות גידולו — ונתן שלושה גרעינים ממנו לשלושה מגדולי הדור המקורבים אליו, וכל אחד נטע בחצרו. הבסיס ההלכתי לקביעה כזו: כשם שחכם קובע על עוף שהוא טהור אף שאין עליו מסורת, כך חכם קובע על אתרוג שאינו מורכב.

ארבעת המינים למהדרין, ערך ״אתרוג חזו״א — ואתרוג תימני״; ע״פ רש״י חולין ס״ב ע״ב וחת״ס סי׳ ר״ז.

שתי מסקנות מעשיות. הראשונה: השם ״חזון איש״ אינו קטגוריית כשרות, והוא מופיע בשוק על פירות באיכויות שונות מאוד — מפרי יוצא דופן ועד פרי בינוני. השנייה: מרן הרב עובדיה יוסף מציין שגם החזון איש עצמו היה מהדר לקחת מאותם שתילים שהעלו עולי תימן. כלומר גם ״חזון איש״ וגם ״תימני״ הם, במקורם, אותו חיפוש אחר ודאות ולא שתי עדות.

תפארת ישראל, יכין, סוכה פ״ג מ״ו; אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית (מכון התורה והארץ), ערך ״אתרוג — כללי״.

קלבריה (יאנובה) ומנהג חב״ד#

כאן המנהג אינו העדפה אלא פילטר קשיח. אדמו״ר הזקן הורה לקחת דווקא אתרוג מזן קלבריה שבאיטליה ״מטעם הידוע לו״, והרביים והחסידים נהגו כך מאז. הבסיס ההלכתי הוא מסורת רצופה שאינה מורכבת, ובעקבות החתם סופר: דין אתרוג ״כדין עוף טהור שאינו נאכל אלא במסורת, ואין צריך שום סימן״.

שולחן ערוך אדמו״ר הזקן או״ח תרמ״ח; חת״ס או״ח ר״ז; חב״דפדיה, ערך ״אתרוג״.

בהוראת הרבי ניטעו אתרוגי קלבריה גם בכפר חב״ד, וכל אתרוגי כפר חב״ד הם צאצאיהם. הרבי ציין שמעלתם פחותה מזו של אתרוגי קלבריה שבאיטליה, אך גם להם המסורת שאינם מורכבים — ולכן קלבריה איטליה היא השורה הראשונה, וכפר חב״ד חלופה לגיטימית וזולה יותר. מה שלא אומרים ללקוח חב״די בשום מצב הוא שזן אחר ״זה אותו דבר״.

ובתוך הזן, מה שחב״ד מחפשים שונה ממה שהשוק הליטאי מחפש: צבע — צהוב ״כעין שעווה״, ומנהג הרבי היה להקפיד על צהוב ביותר; פיטם — אינו הידור בחב״ד כלל, שהרי שולחן ערוך אדמו״ר הזקן מפורש שאתרוג שלא היה לו פיטם מעולם כשר ״כיוון שכך היא בתחילת ברייתם וזהו דרך גידולן״; וניקיון קוסמטי — אצל קונה חב״ד הייחוס גובר על הניקיון, ומתקבלים פגמי שטח שקונה אחר היה מוריד עליהם מחיר.

שולחן ערוך אדמו״ר הזקן תרמ״ח, י״ז; ספר המנהגים — חב״ד, עמ׳ 65; חב״דפדיה, ערך ״אתרוג״.

אתרוגי ארץ ישראל וזנים נוספים#

לצד ארבעת השמות הגדולים יש בשוק שושלות מיוחסות נוספות — ברוורמן, אורדנג, גרוס, סוקולובסקי ואחרות — וכולן פועלות באותו היגיון בדיוק: פרדס מתועד, השגחה, ושרשרת מקור. במקראי קודש מובא שיש שבעה זנים המוחזקים כלא-מורכבים, ושההכרעה היא לפי החזקה והמוכר הנאמן ולא לפי הסימנים — ומובא שם בשם הגרש״ז אויערבך שהסימנים אינם קובעים כלל.

מקראי קודש — הררי, עמ׳ 146, 155–157.

מכאן גם התשובה לשאלה שנשאלת הרבה: ״אני דתי-לאומי / מסורתי, איזה זן שלי?״ — אין כזה. הכלל הוא הכשר מוכר, ייחוס ברור ומחיר הוגן, והבחירה בין הזנים המיוחסים היא בחירת טעם. בסטים המוכנים אצלנו רשום ליד כל סט באיזה זן האתרוג ולאיזה מנהג הוא מכוון, כדי שאפשר יהיה להשוות בין דברים שווים.

טבלת השוואה#

לפי מה באמת בוחרים: מנהג, תקציב, טעם#

אחרי כל זה, ההחלטה בפועל נשענת על שלוש שאלות, בסדר הזה:

1. מנהג. האם יש לכם מנהג מחייב? לחב״דניק — יש, וזה חותך. לבן תימן — יש עמדה מרכזית ויש חולקים בתוך העדה. ליוצא מרוקו — מנהג אבות מובהק. לרוב שאר הקהלים — אין זן מחייב, ואז השאלה היא רק הכשר וייחוס.
2. מה אתם מודדים בפרי. מי שמחפש חוטם נקי ותואר יסתכל במקום אחר ממי שמחפש פיטם שלם, ומי שהייחוס מספיק לו יקבל פגמי שטח שאחר לא יקבל. אלה לא דרגות של צדק — אלה דגשים שונים.
3. תקציב. ורק בסוף. הפער בין הזנים בשוק אינו פער כשרות, ופרי מיוחס בדרגה בסיסית כשר בדיוק כמו פרי מיוחס יקר.

ולעניין הכסף עצמו — מצוות ההידור מחייבת להוסיף עד שליש על מחיר הפרי הפשוט, ורוב האחרונים הכריעו ״מלגיו״ לקולא; והרוצה להוסיף מעבר לכך, ״הקב״ה ישלם שכרו״, ובתנאי שאין זה על חשבון צרכי ביתו. מי שמצבו דחוק — אין עליו מצווה להוסיף שליש כלל. ההסבר המלא על שכבות ההידור והמחיר נמצא כאן.

בבא קמא ט, א; בית יוסף תרנ״ו, א; משנה ברורה תרנ״ו ס״ק ו; פניני הלכה סוכות ד, י״ד.

← לכל המדריכים