אתרוג בלי פיטם — כשר או לא?

אין שאלה שנשאלת בדוכן יותר מזו, ואין שאלה שהתשובה עליה מבולבלת יותר בשוק. הסיבה לבלבול פשוטה: שני מצבים שנראים דומים בעין הם שני דינים הפוכים לגמרי. אתרוג שנולד בלי פיטם ואתרוג שהפיטם שלו נשבר — שניהם ״אתרוג בלי פיטם״ בלשון בני אדם, ואין ביניהם שום קשר הלכתי.

מה זה בכלל פיטם (ומה זה שושנתא)#

הפיטם הוא הבליטה שבראש האתרוג, והוא מורכב משני חלקים שכדאי לדעת להפריד ביניהם, כי כמעט כל הדינים תלויים בהפרדה הזו:

• הדד — הבליטה עצמה. בלשון השולחן ערוך ״הראש הקטן ששושנתו בו״, ובמשנה ברורה ״הוא העץ שעל ראש האתרוג כמו חוד הדד ותחוב בתוכו״.
• השושנתא — כמין פרח שהתייבש ונעשה כעץ, היושב בראש הדד. זה מה שנקרא בפי העם ״הפיטם״ — החלק הקטן, הפרחוני, שנשבר הכי בקלות.

שולחן ערוך או״ח תרמ״ח, ז; משנה ברורה שם ס״ק כ״ט.

ויש גם שני סוגי פיטם, וגם ההבחנה הזו נוגעת לדין: פיטם בשרי — מראהו כמראה האתרוג ויש בתוכו בשר כבשר האתרוג, ובראשו שושנתא; זה הפיטם המצוי היום בשוק. פיטם עצי — מראהו כעץ, יבש וקשה, ובדרך כלל נופל בתחילת גידול האתרוג; נדיר היום.

פניני הלכה סוכות ד, י ובהרחבות שם.

מקראי קודש — הררי, עמ׳ 196, ציור 91; פניני הלכה סוכות ד, י.

שני מצבים שונים לגמרי#

כל הנושא נחתך בהבחנה אחת, והיא ההבחנה בין ברייה תקינה לבין חסר:

רמ״א או״ח תרמ״ח, ז; שולחן ערוך שם.

אתרוג שנברא בלי פיטם — ורוב האתרוגים כאלה#

זו לא קולא ולא בדיעבד. הרמ״א כותב את זה במפורש, ובאותה נשימה מוסר גם את התמונה בשטח: ״וכל זה דווקא בניטלה, אבל אם לא היה לו דד מעולם — כשר, וכן הם רוב האתרוגים שמביאים במדינות אלו״.

רמ״א או״ח תרמ״ח, ז (ע״פ הרא״ש).

והטעם מפורש במשנה ברורה: ״כיוון שכך היא ברייתן וזהו דרך גידולן, אין לכנותם בשם חסרים או שאינן הדר, וניכרים הם כי יש במקום פטמא כמו גומא מתחילת ברייתו״. כלומר לא רק שאין כאן חיסרון — יש כאן סימן חיובי שהפרי שלם כפי שנברא.

משנה ברורה תרמ״ח ס״ק ל״ב.

פניני הלכה מוסיף את ההסבר החקלאי, וזה ההסבר שהכי מרגיע לקוח: ״לכל האתרוגים יש בתחילה פיטם, אלא שברובם הפיטם מתייבש ונושר בעודם קטנים מאוד. אתרוגים אלה שאין להם פיטם — כשרים לכתחילה, ואין בהם שום חסרון, שכך הוא טבעם״.

פניני הלכה סוכות ד, י.

ביכורי יעקב, הובא במשנה ברורה תרמ״ח ס״ק ל״ב; מקראי קודש עמ׳ 187–188, ציור 106.

ובעדות: תימן — אתרוגי תימן ברובם כלל אינם מגדלים פיטם, ו״אין ספק שיוצאים בהם ידי חובה לכתחילה, ומברכים על זה״. חב״ד — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן מפורש: ״ויש הרבה אתרוגים שאין להם כלל פטמא זו ולא שושנתא שעליו, והן כשרין — כיוון שכך היא בתחילת ברייתם וזהו דרך גידולן״.

קיצוש״ע ילקוט יוסף תרמ״ח, י״ג; שולחן ערוך אדמו״ר הזקן תרמ״ח, י״ז.

אתרוג שהפיטם נשבר#

כאן, ורק כאן, מתחילה שאלה — והיא נחלקת לשלוש רמות שונות מאוד זו מזו:

1. ניטל הדד כולו, כולל מה שתקוע בתוך האתרוג, ונעשתה שם גומא — פסול (ביום הראשון, מדין חסר).
2. ניטל רק מה שלמעלה מן האתרוג — לדעת הט״ז אין להחמיר, וכן הסכים לדינא; ויש מן הפוסקים שמצדדים להחמיר אף בזה. ואם נשאר מן העץ למעלה מן האתרוג כל שהוא — דעת המג״א שאין להחמיר.
3. נשברה השושנתא בלבד והדד שלם — מעיקר הדין אין לפסול, שאין לפסול אלא כשניטל הדד עצמו.

שולחן ערוך או״ח תרמ״ח, ז; רמ״א שם (ע״פ המגיד משנה); משנה ברורה שם ס״ק ל · ל״א.

רמ״א תרמ״ח, ז; משנה ברורה שם ס״ק ל״א; קיצוש״ע ילקוט יוסף תרמ״ח, י״ד · י״ח (ע״פ חזון עובדיה סוכות; יבי״א ח״ה סי׳ מ״ב); שולחן ערוך אדמו״ר הזקן תרמ״ח, י״ז.

ושתי הקלות שכדאי מאוד להכיר, כי הן פותרות הרבה בהלה: פיטם שנשר מעצמו מחמת טבעו (התייבש ונפל) — כשר, ואין הבדל באיזה שלב נשר, ״מפני שכן דרכם של האתרוגים״. ונקודות שחורות או שינוי מראה על עץ הפיטם עצמו — כשר, שהרי אפילו נחסר לגמרי כשר.

קיצוש״ע ילקוט יוסף תרמ״ח, ט״ז · י״ז (ע״פ מהרש״ם ח״ז סי׳ קס״ז).

איך מבחינים בין השניים#

הסימן המעשי שהפוסקים נותנים הוא מצב מקום הפיטם, לא נוכחות הפיטם:

• נברא בלי פיטם — מקום הפיטם הוא גומא חלקה שהתגלדה מתחילת ברייתו. גומא או צלקת מוגלדת בגוון קרם היא סימן שהפיטם נשר בתחילת הגידול, ואז דינו כנברא בלי פיטם.
• נפל הפיטם מאוחר — נראה מקום שבירה טרי או חלל; גומא עמוקה או שבר גלוי.
• מבחן הגלד (מדריך חב״די מעשי): נפל לפני הקטיפה — המקום הגליד ונראה שם קרום או גלד חום. נפל אחרי הקטיפה — אין גלד, אלא המקום מחליף צבע לחום ואחר כך אף לשחור.

מקראי קודש — הררי, עמ׳ 191, 195, ציורים 90 ו-105 (ומודגש שם שההכרעה בפועל היא למומחים).

קיצוש״ע ילקוט יוסף תרמ״ח, י״ג.

הפיטם נפל באמצע החג#

זו השאלה שמגיעה בטלפון בחול המועד, וזו גם שאלה שיש בה מחלוקת ממשית — ולכן התשובה שלנו היא תמיד הפניה לרב. אבל כדאי להכיר את המסגרת, כי היא מרגיעה: מעיקר הדין, ״ניטל פטמתו או עוקצו — דינו כחסר, וכשר מיום ראשון ואילך״. כלומר פיטם שנפל בחול המועד אינו פוסל את האתרוג להמשך החג.

רמ״א או״ח תרמ״ט, ה (ע״פ רבנו ירוחם).

משנה ברורה תרמ״ט ס״ק ל״ו; קיצוש״ע ילקוט יוסף תרמ״ח, כ״ח · ל (ע״פ חזון עובדיה סוכות; יבי״א ח״י סי׳ מ״ח).

למה מוכרים מדגישים ״עם פיטם״ ומחיר גבוה יותר#

התשובה הישרה: פיטם שלם אינו הידור אוניברסלי, והוא בהחלט מייצר פרמיית מחיר. מבחינה הלכתית אתרוג בלי פיטם כשר לכתחילה בשווה ואין בו שום חיסרון; ההעדפה לפיטם היא מנהג והידור בחלק מהקהילות, לא דרישה.

רמ״א או״ח תרמ״ח, ז.

מאיפה הפרמיה מגיעה בפועל? משלושה דברים גם יחד. ביקוש קהילתי אמיתי — בקהל ספרדי, ובמיוחד מרוקאי, פיטם שלם הוא הידור מבוקש מאוד; זו העדפה מבוססת, ולה יש מחיר. נדירות חקלאית — פרי שהגיע לגמר גידולו עם פיטם שלם ולא נשבר בקטיף, במיון ובאריזה הוא פשוט נדיר יותר. וסיכון שהמוכר לוקח — פיטם נשבר גם על המדף.

שולחן ערוך אדמו״ר הזקן תרמ״ח, י״ז; הרב יצחק רצאבי, ״שערי יצחק״ — השיעור השבועי, מוצש״ק האזינו תשע״ג.

ויש אפילו מהדרים דווקא בלי פיטם: הגרש״ז אויערבך — מפני תחבולות סוחרים להרכיב אתרוגים כדי שיהיה להם פיטם; וכן נהג הגרי״י פישר ליטול דווקא בלי פיטם. ולזן התימני נכתב במפורש: ״להידור מצווה יש ליקח אתרוג שידוע בו שנופל הפיטם בתחילת גדילתו — כגון אתרוג תימני״.

מקראי קודש — הררי, עמ׳ 194; ד׳ המינים למעשה, ניטל פטמתו › ג.

מקראי קודש — הררי, עמ׳ 191.

פיטם מודבק — דגל אדום#

פיטם שהודבק בחזרה אין לו שום מעמד הלכתי, וזו הטעיה לכל דבר. מה בודקים: שהפיטם רציף עם גוף הפרי; שאין סביבו טבעת דבק, ברק חריג או סדק מעגלי; ושהזווית שבה הוא יושב טבעית ולא ״מוצבת״. אם משהו נראה מודבק — לא מנסים לבדוק בציפורן, פשוט שואלים את המוכר ישירות ומצפים לתשובה ישרה.

היסוד הפשוט: הכשרות תלויה במה שגדל בפרי, ופיטם שניטל ״נחסר מן האתרוג״ — רמ״א או״ח תרמ״ח, ז; שולחן ערוך שם. הדבקה אינה משיבה את מה שנחסר.

ולצד זה שני דגלים קרובים: ״מהודר״ בלי הגדרה — לשאול מה בדיוק מהודר בו, נקיות? תואר? ייחוס? ״מהודר״ אינו קטגוריה הלכתית מוגדרת; והכשר על הקופסה ולא על הפרי — המשנה ברורה מזהיר במפורש מהתרמית של העברת כתב הכשר מתיבה לתיבה. ההסבר המלא על שלוש שכבות הכשרות, ההידור והטעם — כאן.

משנה ברורה תרמ״ח ס״ק ס״ה.

← לכל המדריכים